נכתב על-ידי יעל קלדרון
ב19 לספטמבר 1989 השמיים נפלו עלינו כאשר אחותי הקטנה צנחה מגובה של 6 מטרים על הראש בחצר בית-הספר. היא נפצעה אנוש ובמשך כשבוע הייתה מחוסרת הכרה. כשהתעוררה, הכינו אותנו הרופאים לכך שתהיה משותקת בצדו הימני של הגוף. כשהחלה להזיז את ידה הימנית, אמרו שלא תצליח לדבר. "נס רפואי" קראו לה. 10 שנים אחר-כך הכינה אמי לי ולכל אחד מבני המשפחה גביע שעליו כתבה: "ליעל, על שהפכת טרגדיה להצלחה" .
במהלך 30 השנים בהם אנו מלווים את אחותי בשיקום חייה, למדתי שאין דרך קצרה להגיע למטרה, אך באמצעות עבודה קשה ניתן להשיג גם את הבלתי אפשרי; שבמצבי חרום אנו נוטים להתכנס בתוך עצמנו וקצת שוכחים את העולם שסביבנו, אך גם מוצאים כוחות ויכולות שלא הכרנו קודם; שישנם אנשים שיברחו שקשה ואחרים שיהיו שם עבורנו גם ברגעים האפלים ביותר; ושגם אם עבר עלינו יום קשה ולא רואים את האור בקצה המנהרה, בבוקר שוב תזרחי השמש ויתחיל יום חדש.
הטרגדיה שפקדה את העולם בחודשים האחרונים בעקבות הקורונה החזירה אותי לטרגדיה הפרטים שלי. אני נפעמת מהתופעות החברתיות סביבנו ומטבע האדם במצבים של כאוס ואי בהירות. מתברר שאפשר לעשות (כמעט) הכל רק ביעילות רבה יותר – מיקוד במשימות חיוניות, צמצום משכי הכשרות, דיונים ב-VC שחוסכים לכולנו שעות של נסיעות וחיפושי חניה, צמצום כמות המשתתפים בדיונים למינימום ההכרחי, שכלול סביבת העבודה, שיתוף בידע, חשיבה יצירתית ופורצת דרך, שכלול יכולות הניהול מרחוק, הגשת כלל התהליכים לפרט (מיון / הערכה / ת"ש / סיוע נפשי ורפואי / שיח פיקודי) כאשר כל המכשולים שעמדו בפנינו מוסרים בזה אחר זה. אנחנו מבינים שלכל אחד יש מחליף (כשדוחקים אותנו לפינה ודורשים שנגדיר כזה), שניתן לשלב בית-עבודה באופן טבעי והוליסטי. הזמן עם המשפחה מלמד אותנו עם אילו אתגרים מתמודדים המורים הגיבורים ובמה מתקשים הילדים שלנו, איך הם נראים ב-12 בצהריים ולא רק ב- 21:00 בערב. הארגון במיטבו!
כולי תקווה ש"ביום אחרי", נשכיל למנף את היכולות והתפיסות הללו לכדי עשייה אפקטיבית בשגרה. אסיים במשפט של וינסטון צ'רצ'יל: "אדם פסימי רואה את הקושי בכל הזדמנות, אדם אופטימי רואה הזדמנות בכל קושי".
שנדע ימים טובים ובריאים.
