אז כמה קיבלנו בבגרות בקורונה? על המיינדסט הארגוני לקראת שלב התחקירים

נכתב על-ידי אופיר צ'רניאק


עם המעבר לשלב התחקירים וחזרה למנגנונים ולפעולות הארגוניות שהיו נהוגות בטרם הקורונה עולים מספר קולות והתייחסויות המחייבות תשומת לב לקיומן. הראשון שבהם זכה אצלנו לשם הלא הפורמלי - "מבחן הקורונה". מבחן הבא לתאר באיזו מידה בו עמדו או לא עמדו אנשים בתקופה הזו – עד כמה הפגינו מחויבות, מסירות לתפקיד, תפקוד מיטבי בעמימות, בלחץ וכד' והשני בפרספקטיבה הארגונית – עד כמה אנחנו מוכנים יותר או פחות ללחימה בעקבות הקורונה. למרות ששני הקולות האלו מתייחסים לרמות שונות, שניהם משקפים בראייתי את הצורך הן ברמת הארגון והן ברמת הפרט בודאות ובמשמעות.

האמירה "הוא היה איתנו ותפקד מעולה", או לחילופין בורסיה השלילית שלה, מתקשרת ומבטאת את הצורך של אנשים במשוב לאחר אירוע מהותי שהם והארגון חווה. צורך בהפגת העמימות לגבי התפקוד האישי והארגוני. או בפשטות, מישהו שיגיד לי "איך הייתי?". ברמה הארגונית, הצורך הזה נענה בתחקירים שמטבע הדברים מתרכזים ב"איך היינו?". אבל ברמה האישית הוא נשאר בהרבה יותר אמורפי. אחרי מלחמות או מבצעים למשל, עשינו את זה באופן יזום בצורה כזו או אחרת בתצורת סקרי או סוציומטריות סוף מלחמה, ואילו כאן הקורונה מאתגרת אותנו גם בהיבט הטכני (אופן מימוש ההעברות הפיזיות), וגם בהיבט המהות - החל מהאם אנחנו בסוף האירוע או רק בהפסקת אש קצרה ועד לשאלה האם ההקבלה למלחמה היא אכן נכונה. אבל בלי קשר לעד כמה הפיתרון של סיקור לאחר מגפה הוא בציע, הצורך האנושי

והבסיסי במשוב, כפי שעולה מהשטח, נשאר משמעותי ומעסיק את האנשים.

ההיבט השני הוא הצורך במשמעות - מה שנקרא, אם כבר הייתה קורונה והיינו בסגר, המילואימניקים לא באו ורידדנו תוכנית עבודה, איזו משמעות אפשר לצקת לה ומה התקופה הזו אומרת לגבי תפקוד הפרט והארגון במשימת הליבה – לחימה? זו בדרך כלל הנקודה בה פעמים רבות מתחילים הויכוחים, הדיונים והמיפויים העוסקים בשאלה עד כמה הקורונה דומה ללחימה ועד כמה לא. אז כמאמר הפתיחה הידועה – כל השגרות דומות, אבל כל מלחמה אומללה בדרכה שלה, מה גם שאפילו המלחמה הקודמת לא דומה למלחמה הבאה (ומה שבטוח זה שאי אפשר להתחייב שהיא תהיה דומה לה). הסוגיה השניה המתקשרת ליציקת המשמעות היא הניסיון לנבא את תפקוד הפרט בלחימה לאור תפקודו בקורונה. ובסוגיה הזו בלי קשר לעד כמה הקורונה דומה או לא למלחמה שתבוא, צריך לזכור, שכמו שראינו שהניבוי שלנו בהקשר ל-וירוס הוא מוגבל מאוד, כך גם הניבוי לגבי אנשים, שהם קצת יותר מורכבים גנטית ופסיכולוגית מוירוס. זו לכאורה תובנה טריוויאלית, בפועל הצורך בוודאות ובמשמעות מוביל להערכת יתר של מפקדים בקשר לניבוי ההתנהגות של אנשיהם.

מכאן אני מאוד מתחבר לדימוי של הורדת הכתר שקשרו מפקדים ליכולות העל של הנגיף לברור, למיין ולנבא מי יהיה איתנו במלחמה הבאה ומי לא, מי יזרח ומי ישקע, מי יצלח ומי יעלה חרס בידו. אפילו יותר מכך - כדי לתרום לאפקטיביות הארגונית אנחנו חייבים לדחוף את המפקדים למיינדסט של למידה. מיינדסט שמאופיין בהסתכלות על העתיד, הבחנה בין הנושאים השונים (מה למדנו? איך זה יכול לסייע לנו?) והעדר שיפוטיות לעומת המיינדסט של הערכה שהוא הרבה פעמים המיינדסט הארגוני האוטומטי אשר מסתכל על העבר תוך כדי מתן ציונים, וביטוי פליאה אל מול שונות תפקודית או כפי שביטא זאת היטב שלומי שבן בהתייחסות לנמסיס "אריק" - "מה זאת אומרת כל אחד אחרת? דברי בציונים גברת, דברי במספרים." זה בדיוק המקום להזכיר לארגון שמה שלא היה נכון לקשר של שלומי, גם לא נכון לקשר של הארגון עם אנשיו.

59 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול